<h1>ריטב"א — גיטין</h1>
<h2>דף לד:</h2>
[גיטין מ"ד ע"א] מכר עבדו ומת מהו שיקנסו את בנו אחריו. ופשטינא דאין קונסין בנו אחריו דהא [אפי'] בשביעית דהוא איסורא דאורייתא לא קנסו בנו אחריו, וה"ה בצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו דאע"ג דאיסורא דאורייתא היא הא בשביעית דאיסורא דאורייתא ולא קנסו בנו אחריו ומהא פשטוה בבכורות [ל"ד ע"ב], ולי נראה דמהא שמעינן דה"ה נמי אם כיון מלאכתו במועד ועשאה במועד ומת דלא קנסו בנו אחריו דלדידיה קנסו להפסיד לו הפירות אבל לבריה לא, ואע"ג דעבד האב איסורא דהא בצרם אוזן בכור דעבד איסורא דאורייתא לא יהיה [ויקרא כ"ב] קרי ביה לא יהיה לא קנסינן בנו אחריו, ובשביעית נמי, הוא הדין להא שאין מפסידין הפירות מן הבן אלא מן האב לחוד.
<h2>דף מו.</h2>
[גיטין ל"ו ע"א] ואסיקנא דמדרינן לה על דעת רבים. וה"ה נמי לרב נחמן מתני' דידן על דעת רבים מוקי לה כיון דסבר דאין צריך לפרוט את הנדר, ולעיל דמוקי לה כשנדרה ברבים לרווחא דמילתא נקטה אבל לפום (ממתני') [מסקנא] בעל דעת רבים מוקי לה, והכי עדיפא לן לאוקמי רב נחמן כהלכתא דהא קיי"ל שהנדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, והא הכא דמתני' אין בהתירה ביטול מצוה ואפ"ה אית לן (למימר) דעל דעת רבים אין לו הפרה ולאפוקי מהרב אב"ד, ומתני' דבר הרשות היא דמאי ביטול מצוה איכא בהיתרה, והכי מוכח בההיא דאמרינן במכות [ט"ז ע"א] גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים, ואע"ג דאיכא עבירה בנדרה, וכ"ש לדבר הרשות דאין לה היתר. וטעמא דעל דעת רבים שאין לו הפרה לאו משום דבעינן למימר שהוא תולה נדרו בדעתם ומסתמא אין דעתם שיהא היתר לנדר זה, דא"כ בהסכמה דידהו לישתרי ואפי' בהסכמה דידהו אין לו התרה, ותו דא"כ מה לי יחיד מה לי רבים, ועוד דא"כ ישאל תחלה על שנשבע על דעתם ואח"כ ישאל על נדרו כמי שנשבע על מנת שלא יהיה היתר לשבועתו דנשאל תחלה על התנאי ואח"כ על השבועה, אלא ודאי (על דעתו) הנשבע על דעת חבירו לא תלי מידי בדעתייהו אלא משמעות לשונו שלא יהא נדון כמשמעותו אלא כמשמעות בני אדם, אלא טעמא דעל דעת רבים אין לו התרה וטעמא דמאן דאמר דברבים אין לו התרה משום דאלימא מילתא בנשבע על דעת רבים ומשום הכי אין לה התרה. ורבים היינו בין שנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני והם ג' או שאמר סתם ע"ד רבים שלא בפניהם, הכל אחד, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ולאפוקי ממקצת רבוותא דסברי דדוקא בפניהם דהכי אלימא מילתא וזה אינו דלא שנא וכדפרישנא, וכ"ת כיון שכן דאפי' בפניהם [אם] אמר להם על דעתם הוי כעל דעת רבים למה לי לפרושי מתני' הכי דהא פשיטא דהא ב"ד ג' נינהו ועל דעת ב"ד משבעינן לה, איכא למימר דאפשר ביחיד מומחה או בשנים מהם ומשו"ה (פריך) [פריש] לה הכי (בההיא) [בהדיא], (וכתב) [וכ"ת] ולידרה על דעת המקום דשוב אין הפרה וכדאמר בשבועות [כ"ט ע"א] דהכי אמר להם משה לישראל לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי [ו]על דעת המקום ואמרינן התם דעל דעת המקום כי היכי דלא הויא בשבועתייהו הפרה, וי"ל דהתם בקבלת התורה בדעת המקום סגי משום דידוע הוא שלא נסכם בהיתר אבל בעניינים אחרים כשם שהוא נסכם בשבועה כך נסכם בהיתר. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה (כ)[ד]ההוא מקרי דרדקי. ור"ת גריס כי ההוא מקרי דרדקי, דלא אשכחי דדייק כוותיה, אבל לדבר מצוה אחרת לא, והביא ראיה לדבריו מדאמרינן התם [לקמן מ"ו ע"א] לר' יהודה דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ומוכח לה התם מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואע"פ שיש מצוה בהריגתם דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וברבים לר"י כעל דעת רבים לרבנן, ולא נהירא [להרמב"ן] דלא שני לן בין האי מצוה למצוה אחרת וכל לדבר מצוה יש לו הפרה (ו)כן כתב רבינו משמו, ומה שהביא ראיה מגבעונים כתב הרמב"ן לקמן בדוכתה [שם] דליתא דהתם לא היה מצוה בהריגתם כיון שחזרו להם בתשובה וכדתניא בספרי למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם הא אם חזרו מקבלים אותם, ותדע לך דאלו היה מצוה בהריגתם לא חלה שבועה עליהם דאין שבועה חלה לבטל את המצוה, ועוד אמרינן [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א] ג' פיטקאות שלח יהושע הרוצה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה לפנות יפנה, אלמא דלא הוה מצוה בהריגתם, ואם תאמר א"כ גבעונים למה נענשו, וי"ל שלא רצו להשלים בתחילה, [כן] כתב רבינו נר"ו ששמע כן לרבו הרמב"ן ז"ל אע"פ שהרב לא כתב כן בחידושיו. ולענין החרמות שנוהגים היום הקהילות להתיר ואע"פ שהם שבועה ושבועה צריכה הפרת חכם ופתח וחרטה, אין טעם מספיק בדבר, אלא שיש לומר כיון שנהגו כן חזר הדבר כאלו מתנין מתחלה שיתירוהו כל שעה שירצו, לפיכך אם מוסיפין לשון בחרם שנראה שעושין כן כדי שלא יהא לו היתר כגון שהתנו על דעת הקהלות הרחוקים או כיוצא בזה אומר רבינו נ"ר דשוב אי אפשר להתירו.
